<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יעקב בר אידי</h1>
<h2>דף צח.</h2>
גרסינן בגיטין פרק השולח [ל"ט ע"א] גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים לא קנו עצמן בני חורין. וא"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כאבא שאול. ועל סדר רב יהודה הנדואה כתבתי דאע"ג דרבי חייא בר אבא פליג עליה, הלכה כדפסיק רבי יעקב בר אידי אריב"ל דהלכה כאבא שאול. ורבי יעקב בר אידי נקרא "גדול הדור" דהכי גרסינן בפרק כל הבשר [חולין צ"ח ע"א] אמר רב שמן בר אבא אמר רב אידי בר גרשם א"ר לוי בר פרטא א"ר נחום א"ר בירים משם זקן אחד ורבי יעקב משמיה דבי נשיאה אמר, ביצה בששים אסורה, בששים ואחת מותרת. אמר ליה רבי זעירא לרב שמן בר אבא ראה (שאה) [שאתה] מטיל בה גבול, שהרי שני גדולי הדור לא פירשו הדבר, דרבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרו, ביצה בששים אסורה בששים ואחת מותרת. איבעיא להו בששים ואחת בהדי דידה, או דילמא לבר מינה דידה, ומר פשיט לה מיפשיט. ומסיק איתמר נמי א"ר חלבו אמר רב הונא בששים והיא אסורה, וששים ואחת והיא מותרת. נמצאת אומר שיש חומר בביצה מכל איסורים שבתורה. שכל דבר שבטל בששים כגון כזית נבילה או אפילו חלב וכל שאין דרכו להימנות בטל בששים, רק שיהיה ההיתר ששים בטל. דאמר רב נחמן גיד בששים ואין הגיד מן המנין. ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ומפרש ביצה בששים ואחת היא, אבל גיד לא מפרש. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורים שבתורה בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כך הכי אמר רבי אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא (כלאים ודין) [כל איסורין] שבתורה במאה. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה וכו'. עד מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן ליה [והוה ליה בשישים. ומאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערין], והוי ליה במאה. ומסקנא דשמעתא גבי תרומה, דהיכא דנפלו גריסין לתוך עדשים ונתבשלו עמהם ואין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד לבד האיסור, בין שאין בהן מאה ואחד אלא עם האיסור מותר. הכי מסקנא דשמעתא. והכי קיימא לן דכל איסור הנותן טעם, אפילו בכמה לא בטל, היכא דאיכא למיקם אטעמא. אי נמי היכא דלא יהיב טעמא, אפילו הכי בששים. כדפסיק רבא בההיא שמעתא [שם צ"ז ע"א] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי היכא דליכא קפילא בששים. ונראה בקדירה שבישל בה תרומה ואחר כך בישל [בה] חולין, אם מין בשאינו מינו כגון גריסין של תרומה ועדשים של חולין בטעמא יטעמנו כהן ואם בנותן טעם הוא לא שייך למימר ששים או מאה כל זמן שנותן טעם. מיהו (בין) [אם] מין במינו הוא, כגון שבישל בהן גריסין של תרומה ונתבשלו בה גריסין של חולין דהיינו מין במינו, אף כאן בטל בששים. דכי אמרינן תרומה במאה ואחת, היכא דאיתא בעיניה. אבל על ידי נתינת טעם בששים. כגון שבישל בקדירה אחת תרומה ואחר שהריק ממנה תרומה בישל בה חולין, הרי זה בנותן טעם. ואם אין בה בנותן טעם אי נמי [—אפילו] מין במינו בששים. מיהו לכתחילה לא יבשל בה חולין אלא אם כן הדיחה בחמין. כדאיתא בזבחים פרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] דמעטינן תרומה, דאם בא לבשל חולין באותו כלי דאין צריכה מריקה ושטיפה, כמו קדשים שבא לבשל אחריהם חולין. ורמינן הא [תניא] קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואמר אביי לא נצרכה למעוטי תרומה אלא דקדשים צריך להגעילן הכלי דוקא במים. תרומה אפילו ביין ובמזוג. ורבא אמר דמהא אימעיטא דאם בישל במקצת כלי, צריך כל הכלי מריקה ושטיפה. ורבה בר עולא אמר קודש צריך מריקה ושטיפה בצונן, תרומה לא צריך אלא אפילו בחמין. והיכא דאיתא ותרומה בעינה בטלה במאה, וכשאין בה בנותן טעם. והא דתנן בששים במס' ערלה פ"ב [מ"א] התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולים במאה ואחת ומצטרפין זה עם זה (ואינו צריך) וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים במאתים ואין צריך להרים. פירוש עולין, בטילים. ומדקתני צריך להרים ואין צריך להרים, פירוש אחד ומאה עם האיסור, שיהיו החולין מאה, וכשנפלה התרומה הן מאה ואחת. ופליגי תנאי בהאי שיעורא. דתנן בפרק רביעי דתרומות המפריש מקצת תרומה [מ"ז], רבי אליעזר אומר תרומה עולה במאה ואחד. פירוש שיהיו בחולין מאת סאין של חולין לבטל סאה של תרומה שנופלת לתוכן. אבל אם יש בחולין תשעים ותשעה וחצי סאה, שהחולין חסירים כל שהו ממאה, ונפלה סאה של תרומה לתוכה אסורין. ור' יהושע אומר בק' ועוד, פי' רק שיהיו צ"ט סאין של חולין ומשהו יותר מצ"ט ונפלה סאה תרומה לתוכה בטלה. רבי יוסי בן משולם אמר ועוד קב למאה סאה שתות למדומע. והלכה [כדבריו]. ובירושלמי [תרומות פ"ד ה"ו] מפרש טעמייהו מניין שהן עולין, א"ר יונה כתיב את כל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו מקדשו, וכמה הוא אחד ממאה. פירוש תרומת מעשר שהלוי נותן, דהיינו אחד ממאה. הרי נשתיירו מן החולין תשעים ואחד. ואם נפל לשיעור זה תרומה, כיון שעל ידי אותה סאה היתה אסורה והיא המתרת אותן תשעים ואחד. כך אם נפלה שיעור זה אוסרת, הא למאה אינה אוסרת, בשיעור ההיתר צריך דבר חשוב דהיינו אחד מן התשעים ואחד. ובכי האי [שיעורא] בטילה התרומה בחולין. והיינו דמסיק הירושלמי רבי אליעזר אומר מוסיף סאה ועולה. רבי יהושע אומר מוסיף כל שהו ועולה. דרבי יהושע סבר כיון שריבה על תשעים ואחד כל שהו בטילה. רבי יוסי בן המשולם אומר ועוד קב למאה סאה [שתות] למדומע והלכה כדבריו. נראה דהיינו טעמא [דרבי יוסי], דרבי אליעזר לית ליה, דמסברא דתשעים ותשעה אסור ויותר על כן מותר דמהיכא תיתי שיעור סאה. וכרבי יהושע נמי לא סבירא ליה, כיון דועוד דאמר רבי יהושע מפרש הירושלמי דהיינו כל שהו, זימנין דקא טעי בשיעורא וליכא למיקם אההוא משהו, ואתי למישרי צ"ט מצומצמות. וקסבר דריבה עליו שיהא רבה ההוא צ"ט. ולא קים ליה שפיר. הילכך בעינן קב דהיינו שיעור לתוספת, דלא אתי למיטעי. דקב היינו שישית של סאה. דצריך אותו קב להיות תוספת על צ"ט להעלות המדומע. ואי בציר מהכי לא חשיב ריבויא. ולפי שתרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה, וכאבא אלעזר בן גמלי. ומסקינן במנחות פרק כל המנחות באות מצה [נ"ד ע"ב], מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ומה תרומה גדולה בעין יפה אף תרומת מעשר בעין יפה. וכיון דתרומת מעשר באומד ובעין יפה, נמצא שאותה תרומה היא יותר קצת מן השיעור, ויש כאן יותר מסאה. הילכך שיערו חכמים את הנופל לתוך ההיתר שיהא ההיתר רבה על צ"ט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. נמצאת אומר טעם בדבר דהא דתרומה אוסרת מגזירת הכתוב הוא, דאסמכתא מצאו בתערובת תרומה. אבל בדבר הנותן טעם והוא של תרומה כשאר נותני טעמים דנבילה וגיד למ"ד יש בגידין בנותן טעם דבעינן ששים היתר לבד מן האיסור, חוץ מכחל דחלב שחוטה מדרבנן. דהא כמו שפירש רבינו תם זויקו לי כחלי ואפילו לרש"י, דקל הוא האיסור הוא הכחל. הילכך הקילו אף בבישול שלו והרי הוא מן המנין. דהא כל איסורים שבתורה לא אמרינן אפשר לסוחטו מותר, ואילו בבשר וחלב איכא (דס"ד) [מאן דסובר] דאפשר לסוחטו מותר [חולין ק"ח ע"א] מפני ששניהם היתר. הילכך הקילו נמי בכחל. והא דתנן במסכת שביעית פ"ח [מ"ז], ומייתינן לה בזבחים פרק התערובות [ע"ו ע"א], אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, ופריך רבינא אמאי לא מתקן להאי על ידי סחיטה. לא דמי לאפשר לסוחטו. ורבי יוסף נמי שני דלא אפשר דאי נסחוט טובא קא מפסיד בשביעית. התם היינו טעמא דאי לא הפסיד שביעית, סגי ליה בסחיטה טובא, דודאי כל השמן יצא ולא אתי לידי פסול. דהאי דאין מביאין קדשים לבית הפסול, כשהן בעין, אבל על ידי בלע בעלמא, כיון שהעיקר בעין אין זו הבאה לידי פסול. ובשלהי פ"ז דשביעית [מ"ז] [תנן] שביעית אוסרת כל שהו במינה, [ושלא במינה] בנותן טעם. ובנדרים [נ"ח ע"א] פרק הנודר מן הירק מייתי נמי כי הא דבשלא מינה אוסרת לאכילה בנותן טעם. וכי היכי דבתרומה בעינן יותר מצ"ט וחשיב ליה ק' לר' יהושע ור' יוסי בן המשולם לבד מן האיסור. הכי נמי בערלה וכלאים דעולים באחד ומאתים כי האי שיעורא. דכיון דאיסורא דערלה וכלאים ילפינן מתרומה, דכפל איסורן וכפל העלאתן. נראה דשיעורייהו שוו דלרבי אליעזר בעינן היתר מאתים שלימים לבד האיסור, ולרבי יהושע ורבי יוסי בן המשולם כדאית להו. ומה שכתבתי הטעם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אע"ג דתרומה גדולה לית לה שיעורא, כיון דמתרומה גדולה ילפי כל הני דאיקרו תרומה דרבנן אסמכינהו אקרא דכתיב מעשר מן המעשר דכתיב בתרומת מעשר דהיינו אחד ממאה. והוא הדין לכל הני דאיקרו נמי תרומה. ונראה לי דמה שהחמירו בביצה שצריכה ששים ואחד מה שאין (כאן) [כן] בשאר איסורין אלא דוקא במתבל ובמחמץ, נראה דבביצה שיש בה אפרוח עסקינן, דאפרוח יש בו טעם והוא האיסור. ובשאר ביצים אין בהן טעם. כדקאמר ליה [חולין צ"ז ע"ב] רב אידי בר אבין לאביי למימרא דביצה יהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא, אלמא לא יהבא טעמא. הילכך קים להו לרבנן דאי הוו שאר ביצים נותן טעם היה טעם הביצים קצת מועיל לבטל טעם האפרוח. השתא דליכא טעמא הלכך אי לאו דליהוו ס"א לא מבטל טעמא. ומה שכתבתי כי תרומה בק"א, כך מוכיחים כמה משניות. דתנן [תרומות פ"ה מ"ו] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין שמדמעת. ותו תנן [שם מ"ה] סאה תרומה שנפלה למאה חולין וכו'. ואחי הרב רבי מאיר בחיבורו בספרי [כתב] על ההיא שאם נפל לתוכו מקדשו [פ' קורח] ראיות ברורות ומרווחות ומחוורות מן המשנה ומן הברייתא ומן הירושלמי דלא צריך אלא מאה חולין לביטול תרומה, וק"א דגרסינן בכל מקום היינו עם האיסור. ושיעור ששיערו חכמים בזרוע בשלה [חולין צ"ח ע"ב], דילפינן מיניה דבשר ועצמות בהדי בשר ועצמות בששים ולמר בשר בלא עצמות הוי אחד ממאה. על כרחך בלא האליה, דאליה של איל בכלל אימורים (הם) [היא]. והא דילפינן מזרוע בשלה כשבשל ולא ילפינן ממליחה, דקיימא לן כשמואל [שם קי"ג ע"א] דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיח ומולח ומדיח. וכאן כיון שצריך לבשל צריך מליחה. וקיימא לן נמי כשמואל [שם קי"א ע"ב] דאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי. וכשנמלח הזרוע עם האיל הרי בלע סמוך לו מן הזרוע, ואין כאן ששים לבטל, ואפילו הכי שרייה רחמנא. ובמאי פקע (אתו) [אותו] בלע דשמנונית. דנהי דטרוד כל הבשר בפליטת הדם, מיהו ציר ושומן של זרוע נבלע בשאר בשר הסמוך לו. וגרסינן בכל הבשר [שם קי"ב ע"ב] דרב מרי בר רחל אימלחה ליה חתיכה דנבילה בהדי שחוטה, ואסר ליה רבא מהא דאמרינן לאסור צירן. ואע"ג דמשום דם לא מיתסר דהא הכלי היה מנוקב, אפילו הכי אסרינן משום ציר. והכא נמי ליתסר, כיון דפחות מששים או יחתוך מקום הבלע. ונראה לי הסודר דיש לומר כיון דקיימא לן [חולין קי"ב ע"א] הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי, [היינו] דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו, אבל כשנאכל מחמת מלחו לא אמרינן הרי הוא כרותח. הילכך מליחה דקדשים יש לומר דנאכלין מחמת מלחו. ועוד יש לומר ציר של קדשים אינו אוסר כטעם ממש. ועוד אע"ג דמלח ליה בהדי איל, כיון שאמרה תורה לבשל יש לומר נסחט אותו הבלע ויצא טעם הזרוע. ואין לעשות חתך הסמוך חתיכת הזרוע, כיון דאין כאן בכל בשר האיל אלא טעם שיצא מן הזרוע הילכך בזרוע לחודיה משערינן. ועוד יש לומר כיון דלא כתיב בשלה במים, אלא את הזרוע בשלה סתם, שאם בא לבשל בשאר משקין שלא במים רשאי, וכן אם בא לעשות צלי קדר הרי זה בישול, כההיא הלכה אחרונה בפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א]. דגרסינן תנו רבנן במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין. אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו אסור, שאר משקין לא כל שכן. רבי אומר מים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מ"מ. ומסקנא צלי קדר איכא בינייהו. לרבנן דוקא משקין שמפיגין טעמו אסור, ומים מגזירת הכתוב. אבל מימי עצמו דהיינו צלי קדר אינו עובר. דנהי דמשום צלי אש עובר, משום בישול דמים ושאר משקין אינו [עובר], כיון דקפיד קרא אהני. ורבי סבר כיון דמבושל מ"מ עובר משום מבושל. אלמא צלי קדר לדברי הכל קרי בישול. הילכך זרוע בשילה דכתיב, אפילו בצלי קדר בשלה דליכא מים, אפילו הכי שרייה רחמנא לשאר בשר לבעלים משום ק' וס'. ותילף מהתם לכל איסורים שנתבשלו עם ההיתר כשמשערין אותו אין משערין אלא בחתיכת האיסור. שאם יש בחתיכה (ששים) כאחד מששים (בחתיכה) [בחתיכות] וברוטב, בטל. ומה שהוצרכתי לכתוב זה, לפי ששמעתי שיש מצריכין ב' פעמים ס' שיהו חתיכות של היתר ששים כחתיכות האיסור, וברוטב ששים שיתבטל רוטב האיסור [ראבי"ה חולין סי' אלף ק"ז]. ולא היא, דכל עצמינו לא באנו אלא לבטל הטעם. וקים להו לרבנן דאם איסור ניכר פשיטא שלעולם אסור ואינו בטל. וההיתר אינו אלא מפני שכשפלט לא היה בה באותה פליטה ליתן טעם ביותר מששים. הילכך כשם שהאיסור ניכר והוא אסור בין כשיש בחתיכות יותר מששים ובין שאין בחתיכות אלא ששים חתיכות, אלא שיש שם רוטב ותבלין וירק שנתבשל עמו, שכולן מצטרפין לבטל האיסור. הם הכי נמי כשאין האיסור ניכר, אלא שברור לו שאין בחתיכה ליתן טעם בכל מה שבקדירה בחתיכות וברוטב, הכל מותר. ואין לשער כי אם בחתיכה שיהא רבה היתר על האיסור בששים עם הרוטב וכל מה שבקדירה.
<h2>דף קד:</h2>
רבי יעקב בר אידי. היה תלמידו של [רבי] יוחנן ושל רבי יהושע בן לוי. תלמידו של רבי יוחנן כדאיתא ביבמות בשלהי האשה רבה [צ"ו ע"ב] במשנת בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ומשהגדיל נשא וכו'. ובגמרא ותעשה ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה, אמר רב לא עשו ושמואל אמר עשו ועשו וכן א"ר יוחנן עשו. אלא תנאי הוא וכו' עד אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן, ואיקפיד רבי יוחנן ועול לגביה רבי אמי ורבי אסי לפיוסיה, ולא פייס עד דעל לגביה רבי יעקב בר אידי, ופייסיה מהאי קרא ככל אשר צוה ה' את משה עבדו וגו', וכי כל דיבור ודיבור שאמר יהושע אמר להן "כן צוה משה". אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא. אף כאן אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעין שתורתו שלך היא. ובאגדה דשמואל פרשה י"ט שהיא מתחלת "מלא קרנך שמן" מייתי נמי להא דרבי יעקב בר אידי. והכי איתה התם, דְלֵמ0ה פי' מעשה, רבי יוחנן הוה מסתמיך על רבי חייא בר אבא. בשקלים פרק מצרפין שקלים [פ"ב ה"ז] רבי חייא בר אבא שקליה יעקב בר אידי. והוה רבי אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קמיה. אמר איתו חימון הלין תרתין אילין הדין בבליא עביד. חדא דלא קם מן קמוי. ובשקלים פרק מצרפין [שקלים] הכי. חדא דלא שאיל בשלמי. וחדא דלא אמר שמעתא משמי. שקלים, אחדא דקא מטמר מקמוי. אמר ליה רבי יעקב בר אידי כן נהיגין בבבל דזעיר קאי קמוי. שקלים, דזעירא לא שאיל בשלמיה דרביה. דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו [איוב כ"ט]. אמר ליה מהו למיעבר קמי חרורה צלמא. פירוש מהו לעבור לפני צלם שהוא חלול וחרר. כך (שמע) [שמעתי] מפי רבינו אפרים זכרו לעולם הבא. אמר ליה מה את פליג ליה יקר, עבור קומוי וסמי עינוי. אמר ליה יאות רבי אלעזר עביד דלא עבר קמך. אמר ליה ולמה לא אמר שמעתא מן שמי, אמר ליה כד הוה רבי מאיר יתיב ודריש הוה אמר (שמעו כען) [שמעתתיה] מן שמיה דרבי ישמעאל, ולא הוה אמר שמעתתיה משמיה דרבי עקיבא. אמר ליה כל עמא ידעין דרבי אלעזר תלמידו דרבי יוחנן. אמר ליה רבי יעקב בר אידי יודע אתה הלכה מילייא. פירוש הילכות ריצוי ופיוס. ומסקנא בירושלמי דאיקפיד רבי יוחנן דבעי דיימרון שמעתתיה משמיה. בירושלמי, ובאגדה, ובתלמוד שלנו. אלא שמוסיף ומשנה קצת. ומסיק מפני מה אי אתם יודעים לרצות כבן אידי חבירינו. אף מכאן משמע שמי שנזכר בשם אביו אע"פ שאין הזכרת שם אביו ב"רב" או ב"רבי" אעפ"כ חכם היה שהרי כאן א"ר יוחנן "אידי חבירינו". והוא נקרא "רבי" כדאיתא בפ"א דחגיגה [ה' ע"ב] רבי אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל וכו'. כמו שכתבתי למעלה בסדר הורקנוס. והא דקא מסקינן הכא כל מי שאומר דבר הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, מייתי לה נמי בבכורות פרק כל פסולי מוקדשין בתחלת הגמרא [ל"א ע"ב]. דאף רב ששת איקפיד ולייט עליה דלא אמר רבי אידי סרסיא דידיה משמו, ההוא שינויא דשני רומיא דמתניתין וברייתא לא קשיין אהדדי. גרסינן במנחות פרק שתי מדות כלפי סופו במתניתין סמיכה בשתי ידים [צ"ג ע"ב]. ובגמרא מנא הני מילי ארשב"ל וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב דכל מקום שנאמר ידו, פירוש בסמיכה דבהמה, הרי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחד אזל רבי אלעזר [ואמרה ולא אמרה משמיה דר"ל שמע ר"ל ואיקפיד]. [וקשה וכי] לית ליה כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כדאיתא בפרק כל הבשר [חולין ק"ד ע"ב] אההיא דאמר רבי יוסי דבר זה מקולי בית שמאי וחומרי בית הילל. דמעיקרא סתמה מתניתין והדר מפרש לה משמו דרבי יוסי דאיהו אמרה ומשום דמצוה לומר דבר בשם אומרו. וגרסינן נמי בפ"א דקידושין ירושלמי [ה"ז] רבי חזקיה בשם רבי ירמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן אם יכול את לשלשל שמועה עד משה תשלשל. אם לאו או ראשון ראשון או אחרון אחרון. ובנזיר ס"פ (שלשה מינין) [כהן גדול] [נ"ו ע"ב] גרסינן כל שמעתא דאיתאמרא באפי תלתא קבלאי בתראי אמרי' מצעי לא אמרי'. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקיבל מאבא שקיבל מן הזוגות שקיבל מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזרע חרדל וכו', ואילו יהושע וכלב לא קא חשיב.
